David Encaoua · Mai 2020 · Sifriaténou
הטקסט שאנו מציגים הוא תרגום אישי של גרסה אנגלית; ניתן למצוא אותו במחקרו של פרד רוזנר, The Physician's Prayer attributed to Moses Maimonides, Bulletin of the History of Medicine, Vol. 41, n° 5 (Septembre-Octobre 1967), p. 440-454.
בהשגחתך הנצחית, בחרת בי לשמור על חייהם ועל בריאותם של ברואיך. אני עומד להתמסר לחובות מקצועי. תמוך בי, אל שדי, בעבודות גדולות אלה שביכולתן להועיל לאנושות, שכן בלי עזרתך, הדבר הקטן ביותר לא יצלח.
השרה עליי אהבה לאמנותי ולברואיך. אל תניח לצמא הבצע, ליומרת התהילה ולהתפעלות להפריע למקצועי, שכן אלה הם אויבי האמת והאהבה לאנושות והם עלולים להטעות במלאכה הגדולה של השמירה על שלום ברואיך.
שמור על כוח גופי ונפשי כדי שיהיו תמיד נכונים לעזור ולתמוך בעשירים כבעניים, בטובים כברעים, באויבים כבידידים. בקורבן, הנח לי לראות אך ורק את האדם הסובל.
האר את רוחי, שתכיר בנגלה ושתוכל להבין את הנעדר או הנסתר. שלא יחסר לה לראות את הנראה, אך אל תניח לה ליטול לעצמה את הכוח לראות את שלא ניתן להיראות, שכן עדינים ובלתי מוגדרים הם גבולותיה של האמנות הגדולה של הדאגה לחייהם ולבריאותם של ברואיך.
עשה שאהיה מתון בכול, אך בלתי נלאה באהבתי למדע. הרחק ממני את המחשבה שאני יכול הכול. תן לי את הכוח, את הרצון ואת ההזדמנות להרחיב יותר ויותר את ידיעותיי.
מסדר מחדש של ההלכה, הרמב"ם נותר חוליה מהותית בשרשרת המסורת היהודית; הוא היה גם הוגה דעות דגול. אך מעלות נכבדות כל כך עלולות להסתיר את כתביו הרפואיים, שאינם בשום אופן חלק שולי ביצירתו. הרמב"ם תלמודיסט מלומד, הרמב"ם פילוסוף מן הגדולים של ימי הביניים… ויתרה מזו, הרמב"ם איש מדע!
כיצד ליישב, ואף לאחד, שלושה תחומים אלה שהמודרניות לימדה אותנו להפריד באופן רדיקלי? שכן מה שנראה לנו כמגמות מרובות עשוי למעשה להתכנס ולהשתתף בתכלית אחת ומגובשת בגיוון שלה. הריפוי בידיעה, או ליתר דיוק מה שמכונה הריפוי ברוח, מהווה את אבן הראשה של הגישה הרפואית שאימץ הרמב"ם, אך הוא כזה כבר במורה הנבוכים ולא פחות במשנה תורה.
אם משווים לגרסה המקורית של שבועת היפוקרטס, ניתן להבחין בהבדל חשוב. בשבועת היפוקרטס, הרופא נשבע בפני האלים הממונים על הרפואה. בתפילה, אין מדובר כלל בשבועה של הרופא בפני האל הבורא, אלא בהכרה של הרופא שהוא שואב את יכולתו לרפא מאלוהים עצמו, בתורת בורא הברואים שהרופא מתחייב לרפא.
זוהי חובה דתית (מצווה) המוטלת על הרופא לרפא את החולה. הרמב"ם גוזר אותה מן הפסוק בדברים כ"ב, ב'. הרופא פועל כנביא שאלוהים נתן לו הוראות להורות לעם.
עיסוק ברפואה לפי התפילה מחייב מן הרופא מעין רוך, הרמוניה או מתינות, ומדרבן להימנע מפרקטיקות פוגעניות וכבדות. יש להימנע מתרופות כבדות או קשות, מן הפנייה להקזות דם תכופות, או מהתערבויות כירורגיות בלתי שקולות. עדיפות ניתנת לצורות התערבות עדינות: דיאטה תזונתית הולמת, תרופות על בסיס צמחים, פנייה לפעילות גופנית קבועה, ובעיקר החיפוש אחר הרמוניה נפשית, כדי שהגוף לא ייפגע מאי-הסדר של הרוח. למנוע ולא לרפא, נראה כסיסמה.
התפילה מפנה לתפיסה אישית של היחס לכל מטופל. הרופא אינו יכול להגיע להבנה של כל הפרעה גופנית של מטופלו, אם לא טרח להכיר תחילה את הנקודות הבולטות באישיותו של המטופל, באורח חייו, בנטיותיו, ובמצבו הנפשי בכלל. הטיפול בגוף החולה לעולם אל לו להיפטר מן החקירה בדבר מקור נפשי אפשרי של המחלה.
דרך מרכיב פסיכו-סומטי זה ראוי להבין את מושג הריפוי ברוח של הרמב"ם.
צמצום האבחנה הרפואית להפרעה גופנית גרידא הוא מכשול לריפוי. ניתן להתגבר עליו רק אם נפנה אל הרוח, הן זו של הרופא המושרה והן זו של המטופל הנואש. במובן זה, הסיסמה הרפואית של הרמב"ם אינה «רוח בריאה בגוף בריא», אלא «גוף בריא באמצעות רוח בריאה». לא mens sana in corpore sano אלא דווקא corpus sanum pro mente sana!