מעביר המחשבה היהודית השלישי, אברהם אנקאווא (1890-1812), מצוי בצומת הגאוגרפי שבין מרוקו ואלג'יריה, שבין סאלי ובין והראן.
נולד בסאלי בשנת 1812, בנו של מרדכי אנקאווא (1840-1779), אף הוא דיין בסאלי. אברהם היה בעת ובעונה אחת תלמיד חכם בתלמוד, שוחט (טבח על פי דין) ודיין. מסלולו הגאוגרפי מעיד על היקף הרשת הרבנית הספרדית במאה הי"ט: הוא נסע ללבורנו בשנים 1838 ו-1858, ושם פיקח על הדפסת חיבוריו אצל המוציא לאור בנאמוזג, בית ההוצאה העברי הנודע ביותר בים התיכון.
החיבור המרכזי הראשון שפרסם אברהם אנקאווא בעת שהותו השנייה בלבורנו, זבחים שלמים וכסף אחר, מתמצת את ההגות ההלכתית של המחבר בהלכות השחיטה (הטבח על פי דין) ומאשר את תפקידו כמעביר בין האסכולות הספרדיות של המגרב. הכרך, בן 226 עמודים, מציג את הסידור הטיפוגרפי האופייני למהדורות הלבורניות: במרכז, טקסט הלכות שחיטה של משנה תורה לרמב"ם; סביבו, פירושו של אנקאווא עצמו, המחולק לכסף אחר (דיון בעמדות הרמב"ם) ולזבחים שלמים גופו (סינתזה של חידושי הראשונים והאחרונים); בתחתית העמוד, הדפוס הראשון של מגיד משנה של הרב האלג'ירי יהודה אלקלעז (בערך 1540), שהוצא לראשונה מכתב יד שאנקאווא נעשה שומרו. בנספח מובאים סדר הגט — מדריך מעשי לכתיבת גיטין, הערוך לפי סדר האלפבית כדי לשמש את בתי הדין הרבניים — וסדר החליצה, על מנהג הייבום. החיבור עורר פולמוס עם רבנים אלג'יריים אחדים, בראשות ר' משה סבעון מוהראן. אנקאווא השיב כעבור שנתיים בטהרת הכסף (לבורנו, 1860). מחלוקת זו, שחקרה אותה ג'סיקה מרגלין, ממחישה את המתחים ההלכתיים שנולדו מן המפגש בין המסורות המרוקאיות שהביא אנקאווא ובין הרבנות האלג'ירית המקומית שניצבה בפני הרפורמות הקולוניאליות הצרפתיות. זבחים שלמים מהווה מעבר לכך מקור משני יקר ערך לגנאלוגיה של שושלת אלנקאווא: בהקדמתו מוסר אברהם אנקאווא את המסורת שלפיה היה לרב תלמסאן בן שלישי בשם שלמה, ואף בן רביעי בשם יהודה — מידע שאף מקור ראשוני ידוע אחר אינו מאשש עד היום, אך ראוי להצרף אל תיק ההשערות בדבר צאצאיו הישירים של הרב.
במהלך שהות בת שלוש שנים בתלמסאן ייסד ישיבה תלמודית שהמשיכה את מסורת הרב אפרים, שנוסדה ארבע מאות שנה קודם לכן. יצירתו הראשית, קרן חמר ('כרם נהדר'), שהופיעה בלבורנו בשני כרכים (1869 ו-1871), היא קובץ של פסקי דין שפסקו דייני קסטיליה שבאו למרוקו אחר הגירוש של 1492 — קובץ שאין לו אח ורע בספרות הרבנית הספרדית.
מתוך שכנוע כי ההתאמה לחוקי ארץ המגורים נחוצה, נסמך אברהם אנקאווא על הכלל התלמודי 'דינא דמלכותא דינא' ('דין הארץ שבה יושב יהודי חל עליו'), כלל שמקורו בתלמוד הבבלי (בבא בתרא נד ע"ב) ושנפסק להלכה בידי הרמב"ם והשולחן ערוך. עמדה זו, מודרניסטית בהחלט לזמנה, הביאה אותו למחלוקות עם רבנים שמרניים יותר שסברו כי הדין הרבני צריך לגבור בכל מצב. הוא התפטר מתפקיד רבה הראשי של מסקרה (אלג'יריה) בשנת 1878 בתום מחלוקות אלו. מאמרה של ג'סיקה מרגלין (Jewish Social Studies, 2014) מנתח באופן מבריק את מסלולו כמסלולו של אדם החי בין שתי אימפריות (מרוקו וצרפת הקולוניאלית) ושתי מערכות משפט, ומבקש להתאימן זו לזו לטובת קהילתו.
מסלולו של אברהם אנקאווא ממחיש את גמישות הגבולות בעבור האליטות הרבניות הספרדיות במאה הי"ט. יליד מרוקו (סאלי), כיהן באלג'יריה הצרפתית (מסקרה), נסע לאיטליה (לבורנו) וקיים התכתבות עם רבנים מתוניסיה ומארץ ישראל. מסלול בין-אימפריאלי זה — בין האימפריה השריפית, אלג'יריה הקולוניאלית הצרפתית וקהילות הים התיכון המערבי — עושה אותו מקרה מבחן ראוי לציון להבנת תמורות היהדות הצפון-אפריקנית במגעה עם המודרניות האירופית. יצירתו המשפטית, קרן חמר, משקפת מצב ממשק זה: היא פוסקת את המסורת הקסטיליאנית הקדומה ובה בעת מתאימה אותה למציאות החדשה של המאה הי"ט.