בתום מסע זה דרך שבע מאות שנות היסטוריה, מטולדו לתלמסאן, מסביליה לירושלים, מסאלי לפריז, מתבקשת מסקנה ברורה: שושלת אנקאווא אינה רק שושלת אחת מני רבות באילן העצום של היהדות הספרדית. היא אחד מענפיו החיוניים ביותר, הפוריים ביותר והנאמנים ביותר לאידיאל ההעברה המכונן את הזהות היהודית.
מן הרב ישראל אלנקאווא, שנשרף חי באסיחה ב-6 ביוני 1391 כשהוא אוחז ספר תורה בידיו, ועד דוד אנקאווא, פרופסור אמריטוס בסורבון המפרסם בהוצאת L'Harmattan את הגיגיו על סוגיות היהדות בנות זמננו — השרשרת מעולם לא נותקה. כל דור הוליד את «מעבירי ההגות» שלו: אנשים שידעו לשלב בין הלמדנות המסורתית לבין מדעי תקופתם, בין הנאמנות לכתבי הקודש לבין הפתיחות לפילוסופיה, לרפואה, לשירה ולמשפט. מנורת המאור של ישראל אלנקאווא ביקש להנגיש את התורה לכול; שער כבוד ה' של אפרים אלנקאווא הוכיח את התואם בין השכל לבין האמונה; קרן חמר של אברהם אנקאווא ערך וקודד את הפסיקה הרבנית; קרני ראם של רפאל אנקאווא איחדו את משפט בית הדין הרבני העליון של מרוקו. כל אחת מן היצירות הללו, בתקופתה ובדרכה, נענתה לאותו צו: להעביר תוך התאמה, לשמר תוך חידוש.
תולדות בית אנקאווא הן גם סיפור של התנגדות. התנגדות לרדיפות ב-1391, כאשר הרב יעקב אנקאווא מסביליה בחר במות קדושים על פני ההמרה בכפייה. התנגדות לגירוש ב-1492, כאשר ענפים שלמים של המשפחה בחרו לעזוב ולא לכפור באמונתם. התנגדות להתבוללות במגרב, כאשר במשך חמש מאות שנה שמרו בני אנקאווא על המסורת הרבנית בבתי הכנסת של תלמסאן, והראן וסאלי. התנגדות לחוקי וישי האנטישמיים ב-1940, שפגעו קשות ביהודי אלג'יריה. ולבסוף, התנגדות לשכחה, כאשר לאחר יציאת 1962, תפוצת אנקאווא נחלצה לשמר, חרף כל הקשיים, את זכר עולם שאבד. התנגדות זו אינה עקשנות גרידא: היא נובעת מאמונה עמוקה, מושרשת בתורה, שלפיה הזיכרון הוא חובה קדושה ושהשכחה היא צורה של מוות רוחני.
שושלת אנקאווא מפוזרת כיום על פני ארבע יבשות. בצרפת, שבה התיישבו רוב צאצאי יהודי אלג'יריה ומרוקו לאחר 1962, בני אנקאווא נוכחים בפריז, מרסיי, ליון, ניס ובערים רבות נוספות. בישראל, ענפים של המשפחה חיים בירושלים, נתניה, דימונה ובמקומות נוספים — בית כנסת המוקדש לרב אפרים אלנקאווא מנציח את זכרו בירושלים. בקנדה, בפרט במונטריאול, ובארצות הברית, ענפים אחרים של המשפחה הכו שורש. במרוקו עצמה, צאצאים אחדים ממשיכים לחיות, שומרי נוכחות בת מאות שנים. פיזור גיאוגרפי זה, רחוק מלדלל את הזהות המשפחתית, אף העשיר אותה: בני אנקאווא של היום נושאים בקרבם ריבוי השתייכויות — ספרדית ואשכנזית, דוברת צרפתית ודוברת עברית, מסורתית ומודרנית — ההופך משפחה זו למיקרוקוסמוס של העם היהודי בן זמננו.
המורשת הרוחנית של בית אנקאווא אינה מצטמצמת לכתבי היד הנשמרים בספריות. היא חיה במנגינות הפיוטים המושרים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים בבתי הכנסת בנוסח והראן ותלמסאן. היא חיה בהילולת הרב אפרים, הנחגגת מדי ה' באייר בידי מאות מאמינים בתלמסאן, בפריז ובנתניה. היא חיה בעבודותיו של דוד אנקאווא, המאריך במאה ה-21 את מסורת «מעבירי ההגות» ביישמו את מסגרת הקריאה של היהדות על סוגיות החברה הישראלית בנות זמננו. היא חיה באילן היוחסין של ברנאר בן-סעיד, שעם 28 666 הפרטים הרשומים בו, מהווה אחד מן המפעלים הנרחבים ביותר של זיכרון גנאלוגי ביהדות הספרדית. ולבסוף, היא חיה בכתב היד הקדוש של דידייה נבוט, שידע להשיב בשר וקול לדמויות שהשכחה איימה לבלוע.
ספר גדול זה הוא גשר. גשר בין המתים לחיים, בין כתבי היד של אוקספורד למסכים הדיגיטליים של ימינו, בין העברית הרבנית של המאה ה-14 לצרפתית בת זמננו. גשר בין הדיסציפלינות אף הוא: ההיסטוריה והגנאלוגיה, הפילולוגיה והתאולוגיה, הספרות ומדע הארכיון. גשר, מעל לכול, בין הדורות. ילדי ונכדי אנקאווא שיקראו דפים אלה ימצאו בהם, אנו מקווים, לא רק את הגאווה בהשתייכות לשושלת מהוללה, אלא גם את האחריות להמשיכה — כל אחד בדרכו, כל אחד עם כישרונותיו, כל אחד בזמנו. כי זהו הלקח האחרון של מעבירי ההגות: ההעברה אינה חזרה על אותו הדבר, אלא המצאתה המתמדת מחדש של מורשת במגע עם אתגרי כל תקופה.