ישראל בן יוסף אלנקאווא, רב ובעל מוסר בטולדו, חי במאה הי"ד. הוא הראשון שבמעבירי המחשבה היהודית שזיהה דוד אנקאווא.
לדברי דידיֵה נבּו (Le Manuscrit Sacré, 2026), ישראל אלנקאווא נשרף חי ביום 6 ביוני 1391 בבית הכנסת של אסיחה, סמוך לסביליה, בעודו מתפלל. הוא מוצג כראשון בקדושי הטבח של 1391. המסורת מספרת כי מצא את מותו על המוקד בעודו אוחז ספר תורה בידו. ה-Encyclopedia Judaica ממקמת דווקא את האירוע בטולדו, מקום שבו כיהן ישראל כרב. שתי הגרסאות מסכימות בעיקר: ישראל אלנקאווא מצא את מותו בקדשו את השם (קידוש השם), בסרבו להמרה הכפויה לנצרות. מעשה הירואי זה — לבחור במוות ולא בכפירה — משתלב במסורת קדושי ישראל מימי המכבים.
מנורת המאור (מנורת המאור, « נר האור ») הוא חיבור רב חשיבות במוסר (האתיקה היהודית) בן 20 פרקים, שחובר בטולדו במחצית השנייה של המאה הי"ד. שאיפתו הייתה להנגיש את חכמת התלמוד לכול, ובכלל זה ליהודים הפשוטים ביותר, באוספו תורות המפוזרות בספרות הרבנית. החיבור בנוי סביב סמליות מיסטית: מנורת זהב בעלת שבעה קנים, שכל קנה מייצג תחום יסודי בחיי המוסר. יש לציין כי היצירה נבדלת ממנורת המאור אחר שחיבר רבי ישראל אלנקאווא, בעל שם דומה בחלקו. קיצור ראה אור בקרקוב בשנת 1593. כתב היד השלם ראה אור בארבעה כרכים בארצות הברית בשנים 1929-1934 בידי H.G. Enelow.
לטבח קדמו דרשות ההסתה של הארכידיאקון פֶראן מרטינס איש אסיחה, אשר במשך שנים שוטט ברחבי אנדלוסיה וקרא להחרבת בתי הכנסת ולהכנעת היהודים. חרף הצווים המלכותיים שניסו לרסנו, הרטוריקה המסיתה שלו הקצינה את המעמדות העממיים, שכבר היו נסערים בשל הקשיים הכלכליים וחוסר היציבות הפוליטית בעת מלכותו של הקטין אֶנריקֶה השלישי מלך קסטיליה. ביום 6 ביוני 1391 פרץ ההמון אל היודריה של סביליה. בתוך שלושה חודשים נפגעו יותר מ-70 ערים ועיירות. ההערכות ההיסטוריות מדברות על אלפי קורבנות ועל עשרות אלפי המרות כפויות בכלל חצי האי האיברי.
השפעתו של מנורת המאור חרגה הרבה מעבר למעגל המשפחתי של בני אנקאווא. החיבור מצוטט תכופות ביצירות מרכזיות של הספרות הרבנית המאוחרת, ובכללן שני לוחות הברית (השל"ה) של רבי ישעיהו הורוויץ והרמ"א (רבי משה איסרליש). הפופולריות שלו בקהילות האשכנזיות של מזרח אירופה מעידה על תפוצתו האוניברסלית בקרב היהדות. עבור שושלת אנקאווא ממלא מנורת המאור תפקיד מכונן: זוהי תעודת הלידה האינטלקטואלית של המשפחה, הטקסט המעמיד את בני אנקאווא בין המשפחות יוצרות הידע הרבני ממדרגה ראשונה. השאיפה להנגיש את התורה לכול חוצה את שבע מאות שנות השושלת — ממנורת המאור ועד יצירותיו של דוד אנקאווא לקהל הקוראים דובר הצרפתית בן זמננו.
המסורת המשפחתית מספרת כי אפרים, בנו של ישראל אלנקאווא, נשא עמו עותק כתב יד של מנורת המאור בעת בריחתו מספרד אל תלמסאן בשנת 1391. מעשה סמלי זה — להציל את ספר האב במחיר חייו — מהווה את המעשה המכונן של מסורת אנקאווא. כתב היד חצה את הים התיכון כשם שחצו בני ישראל את ים סוף, נושאים עמם את לוחות הברית. בתלמסאן לא הסתפק אפרים בשימור מורשת אביו: הוא המשיכה בחברו את חיבורו שלו, שער כבוד ה', וכך כונן את דגם המסירה שיאפיין את השושלת במשך חמש מאות שנה — כל דור מפיק יצירה אשר בעת ובעונה אחת שומרת ומחדשת את המורשת שקיבל.
המסמך הנוכחי מציע את התרגום הצרפתי של מאמר חשוב מאת המזרחן הגדול שלמה דב גויטיין (1985-1900), שפורסם בעברית בעיתון דבר בתל אביב בשנת 1932, לרגל הופעת המהדורה השלמה הראשונה של מנורת המאור לרבי ישראל בן יוסף אלנקאווא, שהתקין הלל הימן גרשון ענלאו (Bloch Publishing, New York, 4 vol., 1929-1932). מהדורת ענלאו זו, המבוססת על כתב היד שהועתק חמישים שנה לאחר מות המחבר, היא עד היום מהדורת המופת של היצירה. תאריך ההופעה העברי — תשכ"ט (1969 עבור ההדפסה הישראלית מחדש) — מתאים, כפי שהודגש לא אחת, לגימטריה של השם « ישראל אנקאווא ». מאמרו של גויטיין הוא מן העבודות המדעיות הראשונות המכירות במלואה בקדימותה של יצירת אלנקאווא על פני מנורת המאור המפורסם של יצחק אבוהב — נקודה שהפרויקט שלנו כבר הדגיש את חשיבותה. הוא מספק נוסף על כך ניתוח מבני מדויק של הספר, מסגור ביוגרפי של קדוש 1391, ומסגרת הגות רחבה יותר על תקופות המדרש במסורת היהודית. לשלושת החלקים הראשונים הללו מתווסף חלק רביעי חדש המשרטט את תולדות הקבלה המלומדת של מנורת המאור מאז גילויו מחדש בידי שלמה שכטר בשנת 1885 ועד שילובו בספרייה הדיגיטלית Sefaria במאה הכ"א.