ספר שיצא לאחרונה מעשיר במידה ניכרת את ידיעותינו על משפחת אלנקוּעא ועל ההקשר שבו חיה: 'כתב היד הקדוש' מאת דידייה נבו, רופא פה ולסת והיסטוריון, שיצא לאור בהוצאת אריק בונייה בשנת 2026.
דידייה נבו הוא נשיא הכבוד של עמותת MORIAL (זיכרון ומסורות יהודי אלג'יריה), לשעבר סגן נשיא INSSEF (המכון האירופי לעולם הספרדי), וחבר בוועדת «זיכרון ואמת» שהוקמה על ידי הנשיא מקרון בהנהלתו של בנימין סטורה. רופא פה ולסת בהכשרתו, התבסס במהלך העשורים כאחד ההיסטוריונים החשובים ביותר של היהדות הספרדית בצרפת. יצירותיו הקודמות — 'דרך הגלות' (פרס אמיל רו של האקדמיה הלאומית לרפואה, 1992), 'הכאהנה' (1998), 'מוקדי איזבלה הקתולית' (אריק בונייה, 2018) ו'הקודקס של קומראן' (אריק בונייה, 2024) — מעידות על יכולת נדירה לשלב דקדקנות היסטורית ונשימה סיפורית, ההופכת נגישים לקהל הרחב פרקים שלעיתים קרובות אינם מוכרים בתולדות עם ישראל.
הספר נולד ממפגש מכוון עם אפרים אלפרד אנקאווא, המכונה פרד, צאצא ישיר של רב תלמסאן ונושא שמו, אשר מסר לו עותקים של כתב היד של אבי אבותיו מן המאה ה-15 — 'שער כבוד ה'' (שער הכבוד של אלוהים). מסירה אישית זו, מצאצא להיסטוריון, מעניקה לספר עומק רגשי ייחודי: אין זו רק יצירה היסטורית, אלא סיפורו של זיכרון משפחתי בן שש מאות שנה הצף ועולה מחדש. פרד אנקאווא מגלם את שלשלת המסירה הבלתי-נפסקת: עדותו מקשרת ישירות את המאה ה-15 אל המאה ה-21.
פרסום 'כתב היד הקדוש' בהוצאת אריק בונייה משתלב בתנועה רחבה יותר של גילוי מחדש של המורשת האינטלקטואלית הספרדית. המוציא לאור עצמו, שאינו יהודי, הושפע עמוקות מעוצמת יצירתו של אפרים אלנקוּעא, שאותה גילה דרך כתב היד. תגובתו הספונטנית מסכמת את חשיבות התגלית הזו לתולדות המחשבה הפילוסופית והתיאולוגית. עובדה הוצאתית זו ממחישה את ההיקף האוניברסלי של 'שער כבוד ה'': מורשת אינטלקטואלית החורגת מגבולות קהילתיים ושייכת לתולדות המחשבה האנושית בכללותה.
מה שמבדיל את 'כתב היד הקדוש' מן העבודות האקדמיות על שושלת אנקאווא הוא גישתו הסיפורית. נבו אינו מסתפק בציטוט מקורות ובתיארוך אירועים: הוא משחזר את האווירות, את הדרמות האנושיות, את הבחירות הקורעות-לב שעמדו בפניהם ישראל ואפרים אלנקוּעא. גישה ספרותית זו, הניזונה מתיעוד היסטורי מדוקדק, מאפשרת לקורא להבין שדמויות אלה אינן רק שמות באילנות יוחסין או חותמים על שאלות ותשובות: אלה בני אדם שסבלו, קיוו, יצרו, מסרו — ואשר אורם, כדברי נבו, «ישן בצל המאות» בטרם שב, מיד ליד, מלב ללב.