השו"ת שחיברו בני אנקאווא חושפים שיטת פסיקה עקבית ורגישות מיוחדת לשאלות חברתיות.
שיטת הפסיקה של בני אנקאווא מתאפיינת בשלושה קווים מובהקים. ראשית, תשומת לב רבה למצבים שבמציאות: במקום ליישם את הקודים באופן מכני, נהגו הדיינים לבית אנקאווא להשתדל להבין את המציאות הקונקרטית של כל בעל דין. שנית, פנייה מתמדת לתקדימים תלמודיים, אך תוך פירושם ברגישות הייחודית ליהדות המגרב, גמישה ופרגמטית יותר מן המסורת האשכנזית. שלישית, עמדה נדיבה כלפי השבת האנוסים אל חיק הקהילות היהודיות — שאלה מכרעת לאחר 1391 ו-1492, עת ביקשו אלפי יהודים שהומרו בכפייה לשוב אל היהדות. גישה הומניסטית זו של הצדק הרבני מסבירה מדוע זכו בני אנקאווא לכבוד לא רק מצד היהודים, אלא גם מצד השלטונות המוסלמיים, שראו בהם דיינים הוגנים הדואגים לטובת הכלל.
בני אנקאווא נטו לטובת השבתם של האנוסים (יהודים שהומרו בכפייה), ואימצו עמדה נדיבה בהשראת הריב"ש (רבי יצחק בר ששת פרפת) והרשב"ש (רבי שמעון בן צמח דוראן), שני הפוסקים הגדולים שליוו את אפרים אלנקאווא בגלותו אל המגרב בשנת 1391. שאלה זו — האם יהודי שהומר בכפייה לנצרות שומר על מעמדו היהודי? — הייתה מן המעמיקות שבמחלוקות שבהלכה שלאחר 1391. בני אנקאווא, נאמנים למסורת הקסטיליאנית, סברו כי ההמרה הכפויה בטלה, וכי יש לקבל את האנוסים כאחים השבים אל מקורם. עמדה זו תרמה להפיכת המגרב לארץ מקלט ולהשבה לאלפי אנוסים שבאו מספרד ומפורטוגל.
פירוש על חמשה חומשי תורה המיוחס לרב שלמה אנקאווא מן המאה ה-16, שכתב יד מקוטע ממנו שמור בבית המדרש לרבנים (Jewish Theological Seminary) בניו יורק (ms. ENA 2726), מעיד על מגוון התוצרת האינטלקטואלית של בני אנקאווא. טקסט זה משלב פרשנות פשטית (פשט) עם פרשנות מיסטית (סוד), במסורת הפרשנים הספרדים שסירבו לבחור בין הגישה הרציונלית של הרמב"ם לבין הגישה המיסטית של הזוהר.
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בני אנקאווא ליהדות המגרב הייתה העברת המשפט הרבני הקסטיליאני. התקנות (תקנות קהילתיות) שנוסחו בספרד במהלך המאות ה-13 עד ה-15 היוו אסופה משפטית בעלת תחכום מרשים, המקיפה את דיני המשפחה, דיני הירושה, דיני המסחר והיחסים עם השלטונות הלא-יהודיים. בני אנקאווא, עם השתקעותם במגרב, הביאו עמם מסורת משפטית קסטיליאנית זו והרכיבו אותה על מנהגי הקהילות המקומיות של התושבים (בני המקום). הספר 'קרן חמר' לאברהם אנקאווא, שיצא לאור בליבורנו בשנים 1869–1871, מהווה את העדות המושלמת ביותר להעברה זו: הוא מאגד את פסקי הדיינים הקסטיליאנים שבאו למרוקו לאחר 1492, ויוצר גשר משפטי בין ספרד של ימי הביניים לבין המגרב המודרני.
MMJMM מאיר את בית המדרש הליטורגי וההלכתי של פאס, אחד ממוקדי המשפט הרבני הספרדי הגדולים במרוקו וצומת מרכזי של התקנות הקסטיליאניות במגרב.