השירה העברית של ימי הביניים בספרד (שירת ספרד) היא אחד משיאיה של היצירה הספרותית היהודית.
דיוואן המיוחס לאברהם אנקאווא מן המאה הי"ד, השמור בספריית הבודליאנה באוקספורד (ms. Heb. d. 77), כולל פיוטים ליטורגיים, שירי אהבה אנדלוסיים וקינות על רדיפות שנת 1391.
הפיוט (השירה הליטורגית העברית) זכה להתפתחות יוצאת דופן בספרד של ימי הביניים. גדולי המשוררים, כשלמה אבן גבירול (1058-1021), יהודה הלוי (1141-1075) ואברהם אבן עזרא (1167-1089), העלו את השירה העברית לשיא שלא היה כדוגמתו, בשלבם את התבניות המשקליות הערביות (הקצידה, המוושח) בתוכן יהודי עמוק. בני אנקאווא, שחיו בסביבה ספרותית זו, שילבו באופן טבעי מסורת שירית זו בייעודם הרבני. הדיוואן של אברהם אנקאווא, המשלב שירי חול ושירי קודש, ממחיש את יכולתם של בני אנקאווא לפסוח על הגבולות שבין הקודש והחול, שבין דקדוק התלמוד ובין השתפכות השירה.
בין הקטעים הנוגעים ביותר ללב בדיוואן של אברהם אנקאווא נמנות קינות שחוברו לאחר הטבח של שנת 1391. שירי קינה אלו משתלבים במסורת ארוכה של ספרות האסון (ספרות השואה) של יהדות ימי הביניים, מן הקינות שחוברו לאחר חורבן בית המקדש ועד שירי מסעי הצלב ברינוס (1096). אך סגנונו של אברהם אנקאווא נבדל בשימושו בחרוז האנדלוסי הקלאסי כדי להביע את הכאב היהודי — מיזוג לשוני ותרבותי שהוא עצמו ביטוי לעולם ההולך ונעלם. קינות אלו שולבו בליטורגיה של תשעה באב בקהילות מסוימות בצפון אפריקה, וכך הנציחו את זכר אירועי 1391 בתודעה הקיבוצית הספרדית.