שנת 1391 מהווה נקודת שבר מכרעת בתולדות היהדות הספרדית.
הפרעות פרצו בקסטיליה ובאראגון, ונבעו מן ההסתה השנואה של הארכידיאקון פֶראן מרטינס איש אסיחה. כבר משנת 1388 שוטט איש כנסייה קנאי זה ברחבי אנדלוסיה, קורא בגלוי להחרבת בתי הכנסת ולהמרה הכפויה של היהודים, חרף האיסורים המלכותיים. ביום 6 ביוני 1391 פלשה ההמון אל היודריה (הרובע היהודי) של סביליה: מאות יהודים נטבחו, בתי הכנסת נבזזו ונשרפו. בתוך שלושה חודשים פשטה האלימות על יותר מ-70 ערים, ובהן קורדובה, טולדו, ברצלונה וולנסיה. בני אנקאווא נמנים עם המשפחות שעמדו בפני ההמרה הכפויה.
התוצאה הכבדה ביותר של הטבח בשנת 1391 הייתה גל ההמרות הכפויות העצום. עשרות אלפי יהודים קיבלו עליהם את הטבילה תחת איום מוות מיידי. 'נוצרים חדשים' אלו, או אנוסים — שכונו לעיתים בלשון גנאי מָרָנוֹס — היוו מעמד חברתי חדש ובעייתי. רבים מהם הוסיפו לקיים בסתר את היהדות (יהדות נסתרת), דבר שעורר חשד מתמיד מצד הרשויות הכנסייתיות. חשד זה הזין במישרין את הקמת האינקוויזיציה הספרדית בשנת 1478, ולאחר מכן את צו הגירוש של 1492. בני אנקאווא שסירבו להמרה — כרב יעקב מסביליה — בחרו במות הקדושים (קידוש השם) או בבריחה אל צפון אפריקה, ובכך שמרו בשלמותה על שלשלת המסירה הרבנית.
אירועי 1391 מסמנים את סופו הסופי של מה שההיסטוריונים מכנים 'תור הזהב' של היהדות הספרדית. לדברי ההיסטוריון יצחק בער, הטבח החריב את היסודות המוסדיים והכלכליים של מרבית הקהילות היהודיות הגדולות בספרד. בני אנקאווא, שהיו בטולדו, בסביליה ובסרגוסה, היו בלב הקטסטרופה הזו. תגובת המשפחה הייתה כפולה: ענפים אחדים בחרו במות הקדושים ובנאמנות מוחלטת לאמונה (כישראל אלנקאווא ויעקב אנקאווא), ואחרים פנו אל דרך הגלות אל ארצות מסבירות פנים יותר — אפרים, בנו של ישראל, נשא עמו את המורשת האינטלקטואלית של אביו אל תלמסאן. הרבנות של בני אנקאווא בספרד הגיעה לקיצה, אך נהפכה לרבנות מגרבית שתחזיק מעמד חמש מאות שנה.
בעקבות הטבח של שנת 1391 קמה ופורחת קהילת יהודי תלמסאן, הקולטת את הפליטים הספרדים הראשונים ואת שושלותיהם הרבניות. MMJMM מתעד את מהלכה.