האזכורים המתועדים הראשונים שאין עליהם עוררין של השם אנקאווא מופיעים באוספי שו"ת מן המאה השתים-עשרה.
תשובה חשובה במיוחד, השמורה באוסף התשובות של רב יוסף אבן מיגאש (1077-1141), מתייחסת ל«רב שושן אנקאווא». רב יוסף אבן מיגאש, תלמידו של רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) ורבו של הרמב"ם על פי מסורות מסוימות, הנהיג את ישיבת לוסנה. העובדה שבן אנקאווא מתכתב עם סמכות עליונה זו של יהדות איבריה מעידה על מעמדה הרם של המשפחה כבר במאה השתים-עשרה.
שטר השמור ב-Archivo de la Corona de Aragón, מתוארך לשנת 1289, מזכיר «מוסה אנקאווא» כרב הקהילה היהודית (קהל) של אואסקה. ארכיוני כתר ארגון הם מן העשירים באירופה לתיעוד חיי הקהילות היהודיות בימי הביניים. הקהילות היהודיות האוטונומיות החזיקו בכתבי זכויות מלכותיים שהבטיחו להן שיפוט עצמי, והרבנים הפעילו בהן תפקידים רוחניים ושיפוטיים כאחד.
האזכורים המתועדים של אנקאווא בערים אחדות בחצי האי האיברי — טולדו, סביליה, סרגוסה, אואסקה — חושפים ניידות גאוגרפית האופיינית לאליטות הרבניות של ימי הביניים. הרבנים הגדולים נעו בין הקהילות לפי המינויים והמחלוקות ההלכתיות. רשת הקהילות היהודיות של ספרד, שמנתה בשיאה במאה השלוש-עשרה למעלה מ-200 קהילות, תפקדה כרשת אינטלקטואלית צפופה שבה נדדו הרעיונות, כתבי היד והמחלוקות עם הרבנים. העובדה שאנקאווא מתועדים בו-זמנית בממלכות קסטיליה (טולדו, סביליה) וארגון (אואסקה, סרגוסה) מעידה על היקף רשת משפחתית זו כבר במאה השלוש-עשרה.
לאחר 1492 מספקים ארכיוני האינקוויזיציה הספרדית, באורח פרדוקסלי, מידע יקר ערך על המשפחות היהודיות שלפני הגירוש. המשפטים שהוגשו נגד הקונברסוס (יהודים שהומרו לנצרות) כוללים לעיתים קרובות עדויות המזכירות את משפחות המוצא של הנאשמים. תיקים אחדים השמורים ב-Archivo Histórico Nacional במדריד מתייחסים ל«Abencava» או «Encahua» בין המשפחות שאדיקותם הנוצרית של צאצאיהן הוטלה בספק — הוכחה שהשם אנקאווא היה מוכר דיו כדי למשוך את תשומת לב האינקוויזיטורים, ושחלק מבני המשפחה בחרו בהמרת הדת ולא בגלות ב-1492.